השופטת א' פרוקצ'יה:
1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ. רביד) אשר קבע את אחריותו של צוות רפואי לנזק שנגרם למנותח במהלך הניתוח, וכן פסק פיצויים לזכותו.
2. יאיר גורן (להלן: המשיב) עבד במשך כ-32 שנים כמנהל ייצוא אזורי בחברת "כתר פלסטיק". במסגרת עבודתו זו השתמש במחשב באופן קבוע, לצורך התקשרות עם ספקים ולקוחות בחוץ לארץ. ביום 07.01.00 נותח המשיב בבית החולים בלינסון על ידי מערער 1 ד"ר רמי דוד (להלן: ד"ר דוד), בשל פריצת דיסק (להלן: הניתוח). הניתוח נעשה תחת הרדמה כללית, אותה ערך מערער 3, ד"ר ליביו פרידמן (להלן: ד"ר פרידמן). לטענת המשיב, מיד לאחר שהתעורר מן הניתוח חש בתרדמת בשלוש מאצבעות יד שמאל. פנייה למרפאת הכאב, בהמלצת ד"ר דוד, לא שיפרה את תחושת התרדמת, ומשכך פנה לד"ר גולדברג, מנהל היחידה לכירורגית היד בבית החולים, לצורך ניתוח העצב האולנרי. ביום 01.06.00 נותח המשיב במרפקו השמאלי, אולם הניתוח לא הביא לשיפור במצב היד. לטענת המשיב, ידו השמאלית משותקת, הוא סובל מתרדמת בשלוש מאצבעות היד, וכתוצאה מכך הוא אינו יכול להחזיק או להרים חפצים, ואף לעבוד מול מחשב. למגבלות אלו נוספים כאבים מהם סובל המשיב מאז הניתוח. חרף היסוסים רבים, החליטו הממונים על המשיב לפטרו מעבודתו ביום 27.07.01, וזאת בשל הקשיים בתפקודו.
3. המשיב הגיש בבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה כנגד ד"ר דוד, ד"ר פרידמן, בית החולים בלינסון וכנגד קופת חולים הכללית, שהיא הבעלים של בית החולים (להלן: המערערים). לטענתו, המערערים התרשלו במהלך הניתוח, וזאת בשל התנוחה בה היתה מצויה ידו השמאלית. תנוחה זו הביאה ללחץ על העצב האולנרי במרפק היד. המערערים שללו קיומו של קשר סיבתי בין הניתוח לבין נזקים אלו, וטענו, בין היתר, כי הצוות הרפואי הניח את הריפודים המתאימים מתחת לגופו של המשיב במהלך הניתוח, שנועדו לשלול פגיעה מסוג זו הנטענת על ידי המשיב.
4. בהסתמך על חוות דעתו של פרופ' גולדהמר, מומחה מטעם המשיב, קבע בית המשפט המחוזי כי המערערים נושאים באחריות לפגיעתו של המשיב. על פי חוות הדעת, הנזקים בידו של המשיב נגרמו בשל לחץ על העצב האולנרי. מקורו של הלחץ, כך על פי עמדתו המקצועית של המומחה, הוא באי-נקיטת כללי זהירות בעת הניתוח. בית המשפט לא אימץ חוות דעת נגדית של פרופ' שדה, השוללת קשר סיבתי בין הניתוח לבין הנזק בידו של המשיב, וזאת, בין היתר, מהטעם שחוות הדעת לא התייחסה למסמכים מרכזיים, ביניהם מכתב של ד"ר דוד אל עורך דינו ובו התייחסות לפגיעה בעצב מיד לאחר הניתוח, ולכאבים והרדימות עליהם התלונן המשיב. לעניין הנזק, קבע בית המשפט כי למשיב נגרמה נכות רפואית ברמה של 50%, וקבע כי נכות זו תמנע ממנו אפשרויות תעסוקתיות בעתיד. למשיב נפסקו פיצויים בסך כולל של כ-900,000 ש"ח בגין הפסדי שכר, הפסד תשלומי ביטוח מנהלים, הוצאות רפואיות, עזרת הזולת, ניידות, וכאב וסבל.
5. המערערים ערערו לבית משפט זה על קביעות בית המשפט המחוזי לענין האחריות ולענין הנזק. לטענתם, טעה בית המשפט המחוזי בהעדיפו את חוות הדעת של פרופ' גולדהמר על פני חוות הדעת של פרופ' שדה, מאחר שגם לאחר שראה האחרון את כלל המסמכים הרלוונטים, נותרה עמדתו המקצועית בעינה. המערערים הוסיפו, כי פרופ' גולדהמר אישר כי גם במקרים בהם הצוות הרפואי פועל על פי הנהלים ולא מתרשל, יתכנו פגיעות בעצב האולנרי. לטענתם, היה מקום לייחס משקל רב לממצאים של ד"ר פרידמן, המומחה התעסוקתי, ושל פרופ' שדה בדבר פגיעה בעצבים נוספים אצל המשיב. ממצאים אלה מצביעים על כך שהמשיב סובל ממחלה ניוונית מתמשכת, וזו הסיבה לפגיעה הנדונה. כן נטען, כי בית המשפט התעלם מהנסיון הקליני הרב העומד לזכות ד"ר דוד, ד"ר פלדמן והאחות המדריכה בחדר הניתוח. כן נטען על ידי המערערים כי בית המשפט צריך היה לייחס לעדות המשיב חוסר אמינות, ולו בשל העובדה שהוא נצפה במהלך מתן עדותו מזיז את אצבעותיו. עדות זו, בה טען המשיב כי ידו הושמה על משטח קשיח, עומדת בסתירה לעדויות ההגנה לפיהן היד הונחה על מיטה ניתוחית מרופדת, ואין בה כדי לענות על נטל ההוכחה הרובץ על שכם המשיב להוכיח את עילתו. אשר לעניין הנזק נטען, כי הפיצויים חושבו על פי בסיס שכר גבוה מהנדרש, ונכללו בהם תקופות עבודה שאינן רלוונטיות. עוד נטען, כי על פי הדין הקיים לא היה מקום לפסוק פיצוי עבור תשלומי ביטוח מנהלים, מאחר שלא הוכחה כנדרש הזכאות לפיצוי. המערערים טוענים, כי גם יתר סעיפי הפיצוי נפסקו שלא כדין, בין היתר משום שלא הונחה תשתית ראייתית להוכחת ראשי הנזק. נטען, כי המשיב לא הוכיח שכושר השתכרותו נגרע בעקבות הניתוח, וכי לאחר פיטוריו לא הצליח להשתלב בעבודה אחרת.
6. בתגובה לטיעונים אלה טוען המשיב, כי עמדתו המקצועית של פרופ' שדה עומדת בסתירה למחקרים ולספרות הרפואית בנושא הנדון. כן נטען, כי גם פרופ' שדה קיבל את טיעוניו של המשיב בדבר הקשר הסיבתי בין הניתוח לבין הפגיעה העצבית שהוא טוען לה, ורק בשלב מאוחר יותר שינה את דעתו. ככלל, כך טוען המשיב, לא הצליחו המערערים להצביע על הגורם לנזקיו, ומשכך יש לדחות את ערעורם גם על פי כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין. לעניין הנזק, הוא טוען כי הפיצוי בעבור תשלומי ביטוח המנהלים התבסס על תשתית ראייתית ענפה.
7. המשיב, בערעור שכנגד, טוען כי בית המשפט היה צריך לקבל את חוות דעתו של ד"ר פרידמן, לפיה נגרמה לו נכות בשיעור של 75%, ולהגדיל בהתאם את היקף הפיצויים שנפסקו לזכותו. על פי חוות הדעת, אף לא ניתן באופן מעשי לצפות לשיקומו המקצועי של המשיב, בהתחשב בגילו שהוא 61 שנים. המשיב טוען, כי על פי פסק הדין, קיבל בית המשפט את גרסתו לעניין הנכות, אולם החליט להפחית 25% משיעור הנכות הנטענת אך ורק משום שצפה בו מזיז את אצבעותיו במהלך הדיונים. לטענת המשיב, מעולם לא נטען על ידו כי אין הוא מסוגל להזיז כלל את אצבעותיו, אלא נטען כי תנועת האצבעות מוגבלת באופן ניכר. אשר לפיצוי בגין כאב וסבל, אשר הועמד על סך 100,000 ש"ח, נטען כי היה מקום לפסוק למיצער סכום פיצוי כפול.
8. דין שני הערעורים להידחות. טענות שני הצדדים נוגעות בעיקרן לממצאים שקבע בית המשפט המחוזי על סמך חוות דעת של המומחים השונים. מצאנו, כי מסקנותיו של בית המשפט בדבר אחריות המערערים לנזקי המשיב מעוגנות היטב בעדויות, בחומר הראיות ובחוות הדעת המקצועיות שהובאו בפניו. לעניין ראשי הנזק, הלכה מושרשת היא מלפנינו, כי למעט מקרים חריגים, יימנע בית המשפט מלהתערב בפסיקת פיצויים. רק אם סכום הפיצויים שנפסק אינו עומד בכל יחס סביר למידת הנזק שהוכח, כי אז יראה בית המשפט לנכון להתערב ולשנות את סכומי הפיצויים שנפסקו (ע"א 610/75 אמנון רותם ואח' נ' אברהם, פ"ד לב(1) 799, 808; ראה גם: ע"א 18/81 קלייר נ' גולדנברג, פ"ד לז(4) 656, 659).
אין מקרה זה מצדיק התערבות שיפוטית בערכאת ערעור. סכומי הפיצוי שנפסקו אינם חורגים מן הסביר, ואינם מצדיקים שינוי. לאור האמור, לא ראינו לקבל את הערעורים או איזה מהם, והם נדחים.
אין צו להוצאות.
ש ו פ ט ת
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ע' ארבל:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה.